החיאה רגשית - סיפור אמיתי

חזרה למגזין ◄
ללא הקדמה ומילים נוספות, אני מגישה לכם את הקרביים מונחים על השולחן. רק כשחווים את הפינה האפלה הזו שדורשת החייאה רגשית, אפשר להבין את עוצמתה של נגיעה אחת רכה...
 פורטל ברטיפול  |  07.07.2014
יום שמיני, בוקר, האוויר צרוב.
יום שמיני לספירה.
מתה מהומת השבעה,
שקט מר ממלא כל פינה
בתודעה:
" זה אמיתי, אין לי ילדה. "
 
קמה,
יוצאת מרחם השבעה,
רק רוצה את *קרובה רחוקה,         (*הפסיכולוגית)
את מי שאותי כל כך טוב מכירה.
 
ילדיי פצועים, אישי הטוב מעורפל הכרה,
עוד חצי יממה ואשקע בְּחוּמה.
 
ערב,
עוזבת את הבית בפעם הראשונה, 
יוצאת אל העולם עקוּדה,
נוסעת לפגישה ללא ילדה.
הדרך חדה,
נוסעת מדודה,
מטר ועוד מטר, 
עין הצומת מבריקה,
הרמזור בעמידה,
דקה ועוד דקה.
 
עוד מעט תְּסוֹכֵךְ על גופי נגיעה
ותצלול אל נפשי האבודה.
רק רוצה ביחד לבכות,
רוצה מן הלבד להתנקות.
 
מתקדמת, מְאֵטָה בעלִיָּיה,
מגיעה מסביב, חונה לפני ביתה,
פוגשת בה במדרכה, 
מרפרפת אליה קרובה,
פוסעות במקביל אל חדרה בשתיקה.
עוד רגע 
אנוח בשקט, חבוקה.
 
אני נכנסת אל הקֵן בזחילה,
לידך כורעת שפופה,
אין לי גורה.
מרכינה גופי להרגיש לטיפה,
מחכה.
 
אין מילים, אין דממה,
מן השדה  נשמעת יללה.
מכווצת בקן, מאובֶּנת מקור, חשופה,
רק רוצה עליי שמיכה,
מחכה.
 
משותקת, מבועתת, לא מאמינה.
אחת מול השנייה,
אחת מול ההכי קרובה.
לגדולה: ילדים, נכדים ומומחיות בנסיון החיים,
לקטנה: ילדה בתכריכים.
 
אישה מול אישה
ומהבטן - אין תגובה.  
היא שם גבוה על ענף,
אין עליי כנף.
  
(מתוך הספר: לנפש אין טיוטה/דלית רייך)
_______________________________

אני מקשיבה לדלית...
"היום השמיני הוא לידה מסוכנת.
אני יוצאת אל המטפלת במצב חרום, זקוקה להחיאה,
לעזרה דחופה, לטיפול נמרץ של תמיכה רגשית".
 
לראשונה, יושבת קרובה לה מתמיד, לא מולה – אלא  על הספה שלצידה..
היא מכירה אותי שנתיים וחצי.
היא לא מאפשרת לי להתפרק. אני רוצה יד, צריכה חום. 
האֵבֶל רוצה לצאת, הריחוק שנושב ממנה חוסם את רגשי האבל, רומז לי שהצורך שלי שגוי, אני מתביישת...
הדמעות שבחדר אינן על בתי, הדמעות זולגות כי המטפלת אינה איתי
אני מרגישה נבגדת..
 
מחפשת בחדר את המטפלת האהובה שרואה אותי מידי שבוע,
אני קשורה אליה, לא יכולה לשאת עוד פרידה, 
אין לי מילוט.
 
שומרת על כך בסוד, לא יכולה להפיל כאב נוסף על אישי השכּוּל.
סוֹד הוא רעל.
אני במילכוד,
מוות, בגידה, סוד,
בדידות תהומית...,             
הצילו!"
_____________________________
 
אני עוצרת לנשום,
משהו לא מסתדר לי –
אני עוסקת בטיפול והתחושות שעולות בי מהסיפור של דלית
מדליקות בי את כל תאורת החירום האפשרית בתובנה שלי,
משהו, מאוד לא בסדר..
הבטן מתהפכת לי

_______________________________
 
דלית ממשיכה:
"עם הידיעה על התאונה, המטפלת פוגשת אותי בביה"ח ליד הביתן שם מונחת בתי המתה.
סיוט השיבעה לא מאפשר רגע מנוחה,
אין דקה אחת של פרטיות,
יום נמהל בלילה ובולע יום נוסף
מערבולת תחושות..
אנשים מארועים לא קשורים, של עצבות  ושמחה אחרת, יוצקים נוכחות בין קירות הבית
ורק נוכחותם הזויית המפגש,
מבהירה בכל רגע מחדש - משהו נורא קרה !
 
אני רק מחכה לסיום השיבעה כדי לפגוש את המטפלת, זקוקה לה מתמיד.
היא הראשונה בחיי החדשים.
אני מדממת לצידה ונדהמת...
הפגישה מתנהלת, כרגיל, ללא הבדל מזו שלפני האסון,
בלי אקט של חמלה, בלי מעשה של קירבה, בלי כף יד מושטת.
אני מושפלת, דחויה, ילדותית, מקבצת נדבה אנושית...
 
אין לי ברירה, אני בוחרת בתקווה,
מפגישה לפגישה מצפה לנגיעה אחת רכה,
והתקווה הזו, הופכת אותי ל"מטופלת מוכה".
 
בבית,
יום אחרי ובימים הבאים, המחשבות התחושות והתובנות יוצאות אצלי לקרב
אני בוחנת את עצמי ובודקת, האם כמטפלת אי-פעם חטאתי לנפשו של אדם?
לו הייתי אני בנעליה של דלית, מה הייתי רוצה?
מה בעצם מבקש אדם שנכנס מבעד לדלת של חדר הטיפול הזה או האחר?
 
אין לי כל אפשרות לדוּן אדם, לא נכחתי במקום, שמעתי רק צידו האחד של המטבע
אך ברור לי שהמסר העולה הן מקריאת הספר בנשימה אחת וברצף של מספר פעמים ועוד יותר מכך מהפגישה פנים אל מול פנים,
שאם הקדשתי את חיי לעסוק במקצוע המֵקָרֵב לבריאות,
כדאי שאזכור, שהאיבר שהכי מעצים בריאות
הוא האוזניים  להקשבה, העיניים כדי לאשר את התובנה
וכישורי חיבור שמבקשים להסביר, מה בעצם מבקש בן-האנוש, בן-האדם שמולי
לפעמים רק להקשיב, לפעמים לבחור לא לראות הכל, לפעמים להושיט יד
ולפעמים, לפרוש כנף כדי לאפשר ריקון ופינוי למשהו חדש שיפציע...

 
"הכתבה" הזו המובאת לידיעתכם אינה פשוטה לי, אינה פשוטה לאיש
בפרט לזה שהניח את דעתו על המקום שהאירה ושיתפה אותנו דלית
כולנו טועים, תוהים, לפעמים נתקלים ונתקעים
אבל ישנם "דברים" שחייבים להאיר אותם באור זרקורים –
רק כדי שנדע, שעשינו הכל, הכל, הכל,
כדי שאף נפש אחת נוספת,
לא תיפצע.


מאת: תמר תאומים - נטורופתית מוסמכת