גישת הטווינה לחולה האורתופדי - חלק ג'

חזרה למגזין ◄
שלום לכולם. אחרי שהחלק הראשון עסק בהבדלים בין הגישה הסינית והמערבית, והחלק השני עסק בגישת הטווינה למטופל האורתופדי המערבי, החלק השלישי שם דגש על הגישה הסינית הקלאסית- עבודה ברמת הצ'י. ואיך גישה זו באה לידי ביטוי מבחינה פראקטית במקרים אורתופדים
 פורטל ברטיפול  |  03.04.2014

טווינה ועבודה ברמת הצ'י
פעמים רבות בהיסטוריה של סין קראו לטווינה צ'י-גונג מסג', בגלל שהטיפול מכוון לעבודה ברמת הצ'י של המטופל, ל מנת לפתוח חסימות, לשמור על התנועה החלקה בגוף ולהקל על כאב. טיפול טווינה שעובד ברמת הצ'י נחשב לטיפול ברמה הגבוהה, בהשוואה לטיפול שלא עובד ברמת הצ'י, ונחשב לטיפול מכאני.

איך אני יודע באיזו רמה אני עובד
טיפול ברמת הצ'י ירגיש למטופל כמו כאב נעים, כאב משחרר. טיפול שמרגיש מדוייק.
טיפול ברמה השטחית יותר ירגיש נעים, כמו ליטוף, שלא ממש מזיז שום דבר (חלש מדי)
טיפול ברמה עמוקה יותר מרמת הצ'י ירגיש כואב (חזק מדי)


איך אני מרגיש כמטפל את רמת הצ'י
כשאני לוחץ לתוך גוף המטופל - ACTION , ישנו שלב שבו הגוף נדחס מספיק, ומתחיל לדחוף חזרה – REACTION . כלומר: התנגדות.זהו המרחב של רמת הצ'י. שם חלה הריאקציה, השינוי. ברמה הזו, אני מרגיש את התנגדות הרקמה מתחת ליד, אך ההתנגדות מרגישה גמישה, עם חיות בתוכה.

כשאני עובד שטחי מדי, אני עובד על ריק, בעומק שבו אין התנגדות. אין תקשורת בין הגוף שלי לגוף המטופל. אין את יצירת "המתח החיובי" הגמיש שכל כך נחוץ ליצירת השינוי.

כשאני עובד עמוק מדי, אני עובר את ההתנגדות הגמישה, עם תחושת החיות, ואני מבטל אותה ודוחס מדי את הרקמה. בשלב הזה, אני מרגיש התנגדות קשיחה של הרקמה. זה העומק שבו אני יוצר חסימה, כאב וטראומה לרקמה.
כלומר: שטחי מדי = חוסר התנגדות
רמת הצ'י = התנגדות גמישה
עמוק מדי = התנגדות קשה

האבחנה ברמת הצ'י:
המטפל חייב להיות מסוגל לחוש בהבדלים בין רקמות שונות, ומצבים שונים ברקמה. למשל: לחץ שונה, טמפרטורה שונה, מקום חסום מול מקום פתוח, מקום ריק מול מקום מלא וכו'.

הטיפול ברמת הצ'י:
המטפל יוצר אפקט במקום הנכון ובמידה הנכונה כדי לווסת את הצ'י של המטופל.
כדי לטפל ברמת הצ'י, אנו צריכים להשיג את שלושת התנאים המקדימים .
זה נעשה בעזרת תרגול של צ'י-גונג, והתנסות קלינית שמתמקדת בשמירה על עקרונות הצ'י-גונג בזמן הטיפול.

שלושת התנאים המקדימים לעבודה ברמת הצ'י
בכדי שהמטפל יוכל לעבוד ברמת הצ'י, הוא חייב להיות מסוגל לזהות את רמת הצ'י כדי לעבוד בה. ישנם שלושה שלבים של התפתחות :
- המטפל חייב להיות מסוגל לחוש את הצ'י בגופו שלו,
- המטפל חייב לחוש את הצ'י ואת רמת הצ'י בגוף המטופל
- ולבסוף, המטפל לומד איך להשפיע על הצ'י של המטופל.
הדרך להשגת שלושת השלבים היא תרגול נכון של צ'י-גונג, ויכולת לחבר את עקרונות
הצ'י-גונג עם עקרונות הטווינה תוך כדי תרגול.

על צ'י-גונג
הסינים הדאואיסטים ראו את חיבור האדם לטבע: הם התבוננו על המציאות וראו בצורה הכי פשוטה שאנרגיה מהאדמה- מזון, ואנרגיה מהשמים- אויר, מתאחדות באדם כדי לאפשר חיים וליצור את הכוח המניע בגוף: הצ'י.
רעיון זה עומד בבסיס הראיה הסינית, שעיצבה לאורך אלפי שנים טכניקות צ'י-גונג וטאי-צ'י כדי לאסוף בצורה טובה יותר את האנרגיה מהטבע שסביבנו.
תרגול זה הוא הבסיס להבנת הצ'י.

היתרון בתרגול קבוע של צ'י- גונג
- תרגול קבוע של צ'י-גונג וטאי-צ'י הוא הבסיס להבנה אמיתית של הצ'י ופיתוח הרגישות אליו.
- כאשר אנו מתרגלים צ'י-גונג כללי, אנו מחזקים את הצ'י שלנו,ואת היכולת שלנו לעבוד בעוצמה, לאורך זמן ובלי להתעייף.
- בנוסף, לאורך התרגול אנו פותחים חסימות של צ'י בגופנו = בריאות שלי כמטפל. המטרה ליצור זרימה חלקה של צ'י בגופנו, ולנשום בצורה טבעית לאורך הטיפול.
- אנו גם מתרגלים טכניקות ספציפיות שמפתחות סוגים שונים של עוצמה וגמישות כדי להעצים את טכניקות הטווינה שלנו ולאפשר לנו לטפל ברמה גבוהה ולהשפיע בצורה מהירה וחזקה על זרימת הצ'י של המטופל.
- ככל שהרגישות שלנו לתחושות של הצ'י עולה, אנו גם מגבירים את היכולות שלנו באבחנה : לאתר נקודה, ערוץ\מרידיאן, ולהרגיש מה קורה בהם.
- ברמות הגבוהות אנו מחזקים את היכולת להרגיש את השינוי שקורה ברקמה או באזור בגוף של המטופל תוך כדי הטיפול, ולהגיב לשינויים בזמן אמת.
- העבודה עם הצ'י באופן כללי משפרת את היכולות שלנו בעתיד באבחנת דופק, השליטה בצ'י דרך המחט או כל סוג אחר של טיפול במגע.
כאשר המטפל מתורגל בעבודה ברמת הצ'י, הוא נמצא בדיוק בעומק של רמת הצ'י בכל רגע. כל חלק של גוף המטפל שבא במגע עם המטופל מרגיש את רמת הצ'י של המטופל, בכל שנייה של הטיפול: כף יד, אצבע, מרפק וכו'.
הגוף הוא כמו מפת תבליט. כל אזור, כל ס"מ שונה מזה שלידו. רגע אחד הצ'י בעומק מסויים, ורגע אחרי הוא צולל למעמקים, או עולה אל פני השטח. אני חייב להיות נוכח בכל שניה ולהיות מודע לעומק הצ'י של המטופל, ולהגיב בהתאם: אם זה בעוצמת הלחיצה, או בחירת טכניקה אחרת שתגיע אל הצ'י.
בנוסף, הטיפול משנה את מצב הצ'י. לכן כשאני עובד על אזור מסויים, הוא משתנה. ואני צריך להשתנות איתו.

הקשר בין טווינה, עבודה ברמת הצ'י ואורתופדיה וכאב
אנו כבר יודעים שכאב ע"פ הרפואה הסינית נוצר כתוצאה מחסימה של צ'י בערוצים, והצטברות של לחץ ברקמה.
מבחינת אבחנה, כשאני מאבחן ברמת הצ'י, אני עובר לאורך אזור הכאב ומרגיש איפה מתחילה ונגמרת הפגיעה. האזור הכואב יהיה מתוח יותר וחסום בצ'י, ללא גמישות בתוכו.
אם נקביל את זה לחלוקה לשלושת העומקים שהסברנו, אז במקום שיהיה עומק שטחי חסר התנגדות, ואז התנגדות עם חיות (רמת הצ'י) ולבסוף התנגדות קשה שיוצרת חסימה,
כאן במצב של סטגנציה וכאב יש שני עומקים: עומק שטחי חסר התנגדות, והתנגדות קשה.
זה המקום התקוע. כך אני מאבחן ומוציא מידע מדוייק תוך שניות לגבי מיקום הסטגנציה, העוצמה שלה והעומק שלה.

מבחינת טיפול, כשאני עובד בדיוק ברמת הצ'י, האפקט שאני יוצר על המערכת הוא הרבה יותר מהיר והרבה פחות כואב וטראומטי לגוף. מכיוון שאני מאבחן ועובד מדוייק, וגם יוצר אפקט חזק של הנעה של הצ'י (גם בגלל שאני עובד בדיוק ברמת הצ'י וגם בגלל שלי יש הרבה צ'י כמטפל שמתרגל צ'י-גונג), הטיפול באורתופדיה וכאב אפקטיבי מאוד, לרוב יותר מפיזיוטרפיה, אוסטיאופתיה, כירופרקטיקה ושאר ה"אחיות" לטיפול באורתופדיה וכאב.

גישת הטווינה לחולה האורתופדי - חלק א'
גישת הטווינה לחולה האורתופדי - חלק ב'

שלכם - רון בר נחום