הומאופתיה - ריפוי בדרך המשל

הדרך לריפוי של אמת

הומאופתיה – ריפוי בדרך המשל

מיכאל פרסיקו, רופא

הומאופתיה היא דרך טיפול העוזרת לאדם להתגבר על המחלה דרך חיזוק כוח הריפוי העצמי שלו, מ ב פ נ י ם . את זאת עושה ההומאופתיה בכוח המילה, הסמל, בכוח ה מ ש ל .
היפוקראטס, איש זקן חכם שחי במאה ה 4 לפנ"הס הגדיר מחלה כ"הפרה של האיזון ההרמוני (=בריאות) באורגניזם (להלן: חי), עקב חדירת גורם מ ב ח ו ץ, אשר כניסתו גורמת למצב של איזון פחות מוצלח. הבריאות תוחזר כאשר מערכות ההגנה של הגוף יצליחו להטות את המצב שוב לכיוון של איזון טוב."
ה א נ מ א ן , אבי ההומאופתיה, שפעל בתחילת המאה ה 20, הבין שאותו גורם חיצוני המפר את האיזון, יכול להיות כל "חוויה" (EXPERIENCE, IMPRESSION), גשמית או רגשית אשר החי מתקשה להתמודד איתה באותו הרגע. המדובר בחוויה המתקבלת פנימה בדרך הרגילה של החושים, אלא שעוצמתה הסובייקטיבית גדולה כל כך עד שקושי זה מאיים לכלות את כל האנרגיה של החי, ובכך מאיים על עצם קיומו: אין לו כוח "לעכל", לקבל, להטמיע חוויה כל כך קשה, והוא עלול להגיע לידי שיתוק מקפיא... מוות.

הנה שלוש דרכים בהן יכול אדם להתמודד עם חוויה שהיא למעלה מכוחו:

1. להתעקש לעכל את החוויה הקשה מנשוא הזו למרות הכל - ואז עלול הוא להגיע לאפיסת כוחות, לשקוע בתוך עצמו (ספיראלה פנימית, ציור 1) עד למצב של ההגנה הנואשת מכולן, ה ת נ ת ק ו ת מהמציאות = פ ס י כ ו ז ה. או מוות.

2. להשליך ממנו והלאה את הכאב הבלתי ניסבל הזה החוצה, אל (על) מישהו אחר, כלומר לעשות מ ל ח מ ה (כמו בסיפור קיין והבל): גם זו אפשרות קיצונית העלולה להסתיים בכי רע.

3. ללכת ל " ה ס ד ר ה מ ח ל ה " .
כאן מתאפשר לחי לסגור את את החוויה הקשה הזו בתוך קופסה, "תיבת פנדורה" שכזו, לשים אותה בצד. להדחיק. בכך הוא מקבל רשות שלא להתמודד בינתיים עם הכאב, ב ת נ א י שיישלח חלק מהלחץ, מהקיטור שהצטבר -החוצה אל הגוף, תוך הגשמת כאב גופני, מחלה או התנהגות מוגזמת (ספיראלה חיצונית, ציור 1). לשמור את נפשו מתמט במחיר של כאב גופני
בין הכאב הגלוי שבחוץ לבין זה החבוי בחוויה שבפנים נשמר שווי משקל, אך אין זה עוד מצב של ה ר מ ו נ י ה שלמה – בריאות - אלא איזון ע ל ת נ א י. האדם שורד, מתפקד, מתפקד שורד, בינתיים. עדיין סובב על קו האמצע של החיים (ספיראלה גדולה, ציור 1). כלומר שומר על בריאות נפשו, אבל כעת זוהי בריאות על תנאי: הוא נשאר בריא בפנים, בנפשו אבל משלם בגופו, בחוץ. הוא כבר לא ב מ ה ל ך , כעת הוא ב מ ח ל ך.
ממצב מושלם של "POSITION" הוא עבר ל ""DISPOSITION, מ" "EASE ל ""DISEASE, ומ HARMOMY ל DISHARMONY... = מחלה.
ועדיין מצב זה עדיף עשרת מונים על שני המצבים האחרים, הקיצוניים, המובילים להתפוררות ומוות. כי כאן לפחות נשמרת האנרגיה הבסיסית, בינתיים, ונשארת אפשרות של תיקון, יש תקווה לריפוי שלם בעתיד. הוא נישאר בריא בנפשו – כלומר מסוגל ל ב ר ו א עצמו מחדש בכל רגע...

מ ח ל ה - היא אם כן " מצב של איזון ביניים, נחות יחסית לזה של הרמוניה מלאה (בריאות), ואשר גם דורש השקעה נוספת מתמדת של אנרגיה כדי לקיימו, אבל משאיר את החי בתהליך המאפשר חזרה לבריאות, ועל כן הטוב ביותר האפשרי במצב שנוצר".

מחלה כעבודת אלילים: המצב האנושי הנפוץ ביותר.

תינוק שנה ראשונה בגן: איפה אבא? איפה אמא? הוא מבוהל ועצוב. אל תתעצב אל ליבך, אומר לו האליל במצוות האל, שים בצד את הבהלה, בתנאי רק שתוציא את הכאב לגוף בצורת מחלה. נראה מה כתוב אצלך בגנים... דלקות אוזניים? מצוין! הילד עושה דלקת אוזן, כשהכאב הגלוי באוזן, מאזן את הכאב החבוי בנפשו, ובינתיים הוא מאוזן על תנאי, הוא ש ו ר ד : משלם בכאב הגוף כדי לשמור על הנפש.
משל למה הדבר דומה? למי שעומד על גג משופע ושומר איזון כדי לא ליפול (ציור 2). ואתה אומר לו "רד, ידידי, מה קורה?" והוא: "לא ארד, למטה יש מפלצת, לא יורד". "מפלצת", אתה אומר, "מפלצת?... הנה לך חרב קסמים, הורד לה את הראש!" והוא מוריד. אבל מה עושה מפלצת כשמורידים לה את הראש? מצמיחה שניים חדשים..
1. זהו מה שקורה כשאנחנו הרופאים נותנים אנטיביוטיקה לדלקת האוזן: זו נעלמת, אבל הלחץ חוזר לנפשו של הילד. מה עושה תינוקי בריא כשמחזירים לו לחץ לנפש? תוך ימים מוציא אותו שוב כדלקת אוזן! מה עושה רופא שזה מה שהוא יודע? שוב נותן אנטיביוטיקה! מה עושה תינוקוי... וכך הם משחקים את הפינג פונג העצוב של הרפואה המודרנית...
לא: ריפוי אמיתי חייב להיעשות מבפנים בלבד. אבל מה מרפא מבפנים? מה הדבר שהכי מחזק את נפשו/רוחו של תינוקי, שההורים נותנים בלי חסך? אכן - חם ואהבה - זו תמיד תרופה מס. אחת, שתיים שלוש ארבע וחמש לכל מחלה... ובמקום העשירי, בצניעות - הומאופתיה.

איך עובדת תרופה הומאופתית? איך היא מחזקת מבפנים?
עומד אדם על הבמה ומשחק בכדורים, JOGGLER שכזה, והכול בסדר. פתאום באים משמיים עוד 3 כדורים: כעת רק בקושי רב הוא מצליח להחז\יק מעמד ב י נ ת י י ם. הוא שורד, בקושי. איך נעזור לו? האם נאסור את ידיו, שלא יעשה תנועות פראיות כאלה? האם נפסיק את הכדורים שיורדים מלמעלה? אי אפשר.
אבל אם נמצא, למשל, צמח, מינרל או חי בעל תכונות התנהלות הדומות לג'וגלר וניתן לו את תכונותיו שלו מתנה מן הטבע - זה יוכל לעזור! למשל... קופה, שיודעת לעשות JOGGLING: ניקח את החלב שלה שמכיל את כל תכונותיה כולל ג'וגלריות, ונדלל עד שאין כלום במים, ממש כ ל ו ם,רק אותן תכונות נישארות (נגיד שזה אפשרי). כשעת ניתן לג'וגלר שלנו את תכונותיו הוא - יתחזק להיות עוד יותר הוא עצמו, הוא ייההפך להיות JOGGLERISSIMO, עוד 20 כדורים יוכל לקבל בו זמנית... זהו "חנוך לנער על פי דרכו": לחזק אותו כל כך עד שיחזור אל מקומו שלו, הרוחני, כעת שלם מאד עם התנהלותו המיוחדת לו. כאשר כעת יבואו עוד כדורים מן השמיים הוא ייספר לעצמו שהוא שולט בכולם, אבל במציאות ירשה לחלק מהם ליפול, כי זה כבר יותר מדי... הוא כעת מושל במצב, ממקומו.
המחשת הריפוי בדרך זו אנו מוצאים בספר במדבר כאשר העם מתלוננים באזני משה ורוצים לחזור מצריימה. האלוהים שולח בהם מכת נחשים שרפים, והעם מתים. הנישארים צועקים : "משה!" משה לאלוהים, אלוהים למשה... בסדר, אומר אלוהים, הנה איך נשים קץ למגפה: עשה לך שרף, נחש נחושת, ושים אותו על מקל, על נס. ומי שיביט – יירפא "אתה בטוח?" שואל משה. "בוודאי" - אומר האלוהים, – "זו הומאופתיה" בכאילו...
אבל כך באמת קורה: מי שמביט בנחש הנחושת נירפא מיד "והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי" (במדבר כא, 4-9): איך יתכן? מה מרפא שם? מה פה הומאופתי?
'פשוט מאד', נהגה לומר אמא שלי, שכרופאה נהגה להסביר הכל בפשטות לחולים:
כל מי שמביט בנחש, מפנים נ ח י ש ו ת, וכך הוא מתחזק מאד בהתנהלותו הייחודית שלו, נהיה עוד יותר כמו שהוא. שנאמר: 'ואתה תמשול בו': כרוחני מושלם הוא הופך עכשיו את הכאב שבתוכו לסיפור מ ש ל , הלחץ פוחת ואין עוד צורך להוציאו בבחינת "הגיעו מים עד נפש" . אפילו חוויה קשה כמו נכישת נחש הוא יכול כעת לעכל ולהכיל! ייתרה מזו: כשהוא מצוי מאד במקומו, בקו האמצע בין הניגודים, בקו הבריאות שלו - הסבירות שינכש יורדת פלאים, שהרי כשהוא במקומו ואין לו עוד צורך במחלה... הוא הבריא!

הומאופתיה היא אם כן הפנמת תכונותיו של חומר הבא מבחוץ, שיש לו תכונות התנהלות מאד דומה לצורת ההתנהלות הספציפית של אותו אדם. התמיסה ההומאופתית מכילה רק את תמצית תכונותיו אלו, ללא מולקולה אחת של החומר. אך מהיותה אינפורמציה דומה מאד לתכונותיו של החולה, הוא מתחזק מאד בדרך התנהלותו וחוזר פנימה אל מקומו המקורי מלפני המחלה , מרכז פנימיותו שכולו רוח, סמל, סיפור. כך למשל אדם שחייב לשלוט בכל ארוע, וכשזה נהיה קשה מדי שקע במועקה ואז מתח מחלה החוצה - כאשר תבוא חוויה שהוא לא יוכל לשלוט בה - הוא כעת י ס פ ר לעצמו שהוא שולט, כמו בסיפור משל, ואילו במוציאות הוא לא יצטרך לשלוט עוד בכל – הוא יעשה פשרה ויהיה שלם עם הגשמת רק חלק מדרכו, כי בתוכו כסיפור הוא הגשים ה כ ל ...
' ד ו מ ה ב ד ו מ ה י י ר פ א ' – על כן הוא אותו מתן תכונות הצמח מינרל או חי לאדם כדי לחזקו כל כך בתכונותיו עד שירפה פנימה אל עצמו הכי עמוק, וכך יירפא. הוא יהיה מושלם בדרכו אבל ההתבטאות של דרכו במציאות תהיה סמלית בלבד, כמו בסיפור. ואז זהו רק ספרון קטן שעליו להניח בפינת הנפש ולא מתחם ענק שצריכים כדי לשמור על מפלצת גדולה ומאיימת.
הלחץ פוחת מיד (רק ספרון קטן!), המחלה נעשית מיותרת והיא נעלמת, כי אין בה עוד צורך... האדם נירפא.

להשליך את הכאב על האחר – סיפור קיין והבל, סיפור ריפוי הכאב
קיין כועס מאד על הבל, קנאתו קשה כשאול. אבל במקום להסתפק בהוצאת הלחץ כ מ ח ל ה, כמו שאדם בריא היה עושה, הוא משליך את כאבו הלאה ממנו על אחיו ומוציא מ ל ח מ ה. מה אתה עושה - זועק האל – אתה הרי תהרוג אותו! חזור מיד, עדיף, למצב ה מ ח ל ה המבורך שהענקתי לכם, בני האדם, למצבים כאלו בדיוק. שבמחלה "קרוב לפתח חטאת רובץ" – שם, במקום בו החטאת את קו האמצע, שם רובץ הכאב. "ואלייך תשוקתו" – הוא רוצה להתפייס איתך, אבל האם בכוח החרב תשלוט בכאב? לא: "ואתה ת מ ש ו ל בו" (בראשית ד, 7). למשול במשהו זה להפוך אותו למשל, לסמל, זה לשלוט בחכמה, להביא שלום בין הניגודים. לנסות לשלוט בכוח, להדחיק את הכאב – לא יועיל. הכאב תמיד ישלוט בך בחזרה , הוא יהיה תמיד חזק ממך, ובסוף תצא מחלה. ועדיין עדיפה מחלה על מלחמה, כי מ ח ל ה, היא משאירה עדיין את האדם ב מ ה ל ך, אף כי במחלה הוא הופך ל מ ח ל ך - ה ח' מחליפה את ה ה' כי הזרימה הופכת קשה יותר. אבל התהליך לא נפסק, ועל כן יש עדיין סכויי בעתיד להחליפה שוב ב ה',
להבריא את האדם. צריך הוא רק ללמוד ל מ ש ו ל ברוחו, ואז תשוב רוחו לזרום בשלווה ללא ערבול והפרעות...
המחלה, הופכת אז מיותרת, ובעזרת השם, הוא מבריא!







מיכאל פרסיקו, רופא